אלוף, פרופסור, חבר כנסת ולוחם שלום
מתתיהו (מתי) פלד
(1923 – 1995)

בעיני רבים היה חריג, בעיני עצמו – אדם הנאמן למרכז הדרך ההולמת
ציוני בארץ המשותפת ליהודים ולפלסטינים, הסבור, כי כל תחומי עיסוקיו
לאורך כל חייו, כאלוף בצה"ל, חוקר ספרות ופעיל בזירה הפוליטית משלימים
זה את זה ללא כל סתירה.

פלד נולד בחיפה אך גדל בירושלים. כנער היה פעיל בתנועת מחנות העולים
ובהיותו בן 18 הצטרף לפלוגה הירושלמית בפלמ"ח, יחד עם יצחק רבין ז"ל.

בשנת 1946 נסע ללמוד משפטים בלונדון, אך מלחמת השחרור החזירה אותו לצבא.
פלד היה מפקד פלוגה ב"מבצע יואב" ונפצע בקרב.
המסלול הצבאי של פלד כלל, בין היתר, לימודים בבית הספר לפיקוד ומטה באנגליה,
הקמת בית הספר לפיקוד ומטה בצה"ל, מושל מחוז ירושלים וראש אגף האפסנאות
במטה הכללי בדרגת אלוף. אל החיים האזרחיים חזר בשנת 1969.

נקודת מפנה בחיי הצבא היתה תפקידו כמושל הצבאי של עזה לאחר מלחמת סיני, 1956.
המפגש הבלתי אמצעי עם הפלסטינים הביא אותו למסקנה, כי שני עמים גרים
בחבל הארץ הזה והצעד הראשון להבנה הדדית הוא השפה. כאן בשלה בו ההחלטה
ללמוד ערבית. תוכנית פוליטית מוגדרת טרם היתה לו בעת ההיא.

כמפקד מחוז ירושלים בצה"ל היה פלד שותף למפעל היחיד של ישוב מחדש
של פליטים פלסטינים: תושבי עין נקופה, במבואות ירושלים, שאומנם לא הורשו
לשוב לכפרם, שניתן ליהודים, אך התיישבו בעמק סמוך בישוב עין ראפה.

במהלך השירות הצבאי למד פלד ספרות ערבית, בישראל ובארצות הברית.
לאחר השחרור מצה"ל כתב באוניברסיטה של לוס אנג'לס את עבודת הדוקטורט
על הסופר המצרי חתן פרס נובל לספרות, נגיב מחפוז. כחוקר ספרות נמנה פלד עם
ראשוני החוג לספרות ערבית באוניברסיטת תל אביב, שלימד בה גם לאחר שפרש לגמלאות.

תחילת דרכו הפוליטית היתה בתוך מפלגת העבודה ועד יומו האחרון ראה עצמו ציוני,
חרף טענות של מתנגדיו .
בשנת 1975 נמנה עם מקימי המועצה לשלום ישראלי פלסטיני, יחד עם אורי אבנרי,
יעקב ארנון, יוסי אמיתי, עמוס קינן, ליובה אליאב, נעמי קיס ואחרים.
פלד היה מרכז התנועה. במסגרת הזאת הוא הוביל את המפגשים עם חברי אש"ף.
המפגש הראשון היה בפריס בשנת 1976, עם עיצאם צרטאוי, בתיווך אנרי קוריאל,
פעיל שמאל יהודי יוצא מצרים שהיגר לצרפת. הצעדים הראשונים היו לא קלים.
עוצמת הביקורת של חוגים פלסטינים קיצונים היתה הרקע לרצח צרטאוי בשנת 1983.
קוריאל נרצח גם הוא בידי מתנגדיו, בשנת 1978, מסיבות אחרות.
פלד ניהל שיחות בעת ההיא עם ידידו מן הפלמ"ח ומצה"ל, יצחק רבין,
שהיה אז ראש הממשלה וסירב לתמוך במפגשים האלה.

עם הקמת תנועת של"י בשנת 1977 נמנה פלד עם ההנהלה עד התפרקותה.
בשנת 1984 היה מיוזמי המפלגה הערבית-יהודית הרשימה המתקדמת לשלום
ויחד עם עורך הדין מוחמד מיעארי ייצג אותה בכנסת, שם לא החמיץ יום עבודה.
עיתונאי הכנסת הכתירו אותו בתואר חבר הכנסת החרוץ ביותר.

את שנות חייו האחרונות הקדיש פלד לקידום רעיונותיו הפוליטיים
ולחקר הספרות הערבית, שני תחומים שהשתלבו בחייו זה בזה.
עבודת התרגום האחרונה שלו מערבית, "חכמי האפלה" מאת הסופר
הכורדי-ערבי סלים ברכאת, זכה פלד סמוך למותו בפרס אגודת המתרגמים.
מלאכת התרגום הזאת מאפיינת את דרכו: חיפוש אחר טקסטים יוצאי דופן
ונכונות להתמודד עם קשיים, במקרה הזה: לשוניים.

את עיסוקיו הפוליטיים המשיך פלד בצנעה. הרבה לפרסם מאמרים, להופיע
בכינוסים בארץ ובחו"ל. את המאמר הפוליטי האחרון שלו, במנשר התקופתי של
המועצה הישראלית לשלום ישראל פלסטין, כתב פלד בשארית כוחו, שבועות
ספורים לפני מותו. "רקוויאם לאוסלו" היה מאמר עצוב שהביע אכזבה מן ההסכם.
שבעה חודשים אחר כך נרצח מוביל הסכם אוסלו, ידידו יצחק רבין.

זיקה פלד, אלמנתו, תרמה את הספרייה העשירה של פלד, לסמינר למורים
ערבים במכללת בית ברל. כתביו הפוליטיים נתרמו למכון לבון.

רצה הגורל ופגעי הטרור הפלסטיני הגיעו עד סף משפחת פלד.
בספטמבר 1997 נהרגה בפיגוע פלסטיני בירושלים סמדר אלחנן, בת 14, נכדתו
של פלד. הסב והנכדה קבורים זה לצד זו. לשתי
ההלוויות הגיעו בכירי המערכת הפוליטית הישראלית והפלסטינית.